כתובה - פיצויים

שלומית ויותם, נישאו ברוב פאר בשנת 2007 ונולדו להם תאומים מקסימים. כאשר הילדים החלו ללכת לגנים, נדמה היה שחל שינוי ביחסה של שלומית אל בעלה ואל ילדיהם. שלומית נהגה להסתתר בחדרה ומיאנה לבלות זמן איכות עם משפחתה. יותם בעלה, שת ליבו אליה וניסה לדרבן אותה לעשות דבר מה עבור עצמה, כחלק מניסיונותיו הרבים לעודד אותה, על מנת שלא תחווה דיכאון כתוצאה מהליכת התאומים לגנים וחוסר המעש שאפף את יומה.

שלומית ויותם הגיעו למסקנה כי הדבר שיכול להטיב עם שלומית, הוא חזרה לעבודתה כאחות בקופת חולים. ואכן, שלומית מצאה עבודה בתחומה במהרה ונדמה היה שהחיים שבו למסלולם. לאחר מספר חודשים, שלומית החלה לחזור בשעות הערב המאוחרות לבית הצדדים, כשהיא מציגה תירוצים מתירוצים שונים לכך, החל משעות עבודה מאוחרות ועד תקר בגלגל, שחזר על עצמו יותר מפעם אחת. למרות שיותם החל לחשוב כי שלומית בוגדת בו, הוא לא הרשה לעצמו להאמין בדבר כה נורא.

באחד מן הימים בהם שלומית שבה מאוחר, היא נכנסה למקלחת כאשר יותם כבר היה במיטה. לפתע נשמע צפצוף מהטלפון הנייד שלה ועל המסך הופיעה הודעה בזו הלשון : "היה לי כיף כמו תמיד, מחכה להחזיק אותך שוב בין זרועותיי מחר". הבעל הפגוע לא יכול היה להכיל את הפגיעה, הוא הסתובב לצידה השני של המיטה בדמעות ולא אמר מילה. למחרת בערב, האישה שוב התקשרה להודיע כי היא תגיע בשעה מאוחרת. או אז אמר לה הבעל את אשר על ליבו. האישה מיהרה לשוב הביתה, התנצלה בפני בעלה, אמרה לו כי מדובר ברומן קצרצר שאין לו כל חשיבות, התחננה על נפשה ולבסוף הצליחה לשכנע את בעלה שילכו לייעוץ זוגי.

כעבור חודש, הבעל קיבל תביעת גירושין, כתובה ופיצויים על הרס המשפחה.

לעניין סוגיה זו, נכתב בספר "דיני משפחה" של ד"ר בנציון שרשבסקי, הוצאת ראובן מס בע"מ ירושלים, בעמודים 317-318, במסגרת חיוב האישה לגירושין מטעמים שבהתנהגותה, כדלקמן: "ד. מעשי כיעור. אא. המושג. עילה נוספת לתביעת הבעל לגירושין קיימת כשהוא טוען שהאשה אשמה במעשי כיעור, כלומר במעשים מכוערים שלפי ראות בית הדין יש בהם כדי להצדיק את החשד החמור שהיא זנתה תחת בעלה, אם כי אין עדים לזנות ממש. המדובר אפוא רק במעשים כאלה של האשה המראים לפי הנסיבות שכנראה היה כאן מעשה עבירה... מאידך גיסא, אם הוא דורש לגרשה, יהא הוא זכאי לפסק גירושין נגדה ואם היא תסרב לקבל את הגט, יש מקום לתתו לה בעל כרחה, כי החדר"ג אינו חל לגביה מאחר שאינו מיועד להגן על אשה פרוצה. מטבע הדברים תפסיד האשה כאן את כתובתה, כי חז"ל תקנו כתובה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, אך זו תהא ותהא קלה בעיניו להוציאה. היא תפסידנה אפילו אם לא קדמה התראה מצדו, ... הטעם לחומרא זו הוא אולי שחזקה על כל אשה שהיא יודעת מעצמה על חומרת מעשיה אלה ולכן אין צורך בהתראה"

אין ספק בליבו של הקורא הישר, כי האישה בגדה בבעלה וכי התקיים מעשה כיעור ולאור זאת, הפסידה האישה את כתובתה. לעניין תביעת הפיצויים, נקבע בבית הדין הרבני האזורי, בתיק שמספרו 968581-3, כדלקמן: ".. האישה תובעת גם פיצוי כספי בשל הרס חיי המשפחה שנגרם לטענתה מבגידות רבות של בעלה לשעבר, בשל בושתה ובשל הפסדים כספיים שנגרמו לה מהתנהגותו... בנסיבות אלה, בהן האישה מאסה בחיים עם בעלה וחפצה בגירושיה ממנו, אין מקום לפסוק פיצויים. וראה בפסקי דין רבניים (כרך א עמוד 131) שם כתבו כי יש מקום לחייב פיצויים בנסיבות שבהן הבעל תובע גירושין והאישה אינה מעוניינת בהם ואף אינה חייבת בהם. חיוב הפיצויים נועד אפוא להביא את האישה להסכים לגירושין שאינה חייבת בהם. פיצויי גירושין – מדיניות בתי הדין בעבר ובהווה, ראה עוד בספר עטרת שלמה (להגרש"ש קרליץ זצ"ל, חלק א סוף סימן נא) שכתב להוכיח כי אין מקום לחיוב פיצויים במסגרת תביעה של האישה, וקבע כדלקמן: "בקשר לתביעת הנתבעת לפיצויים במקרה של גירושין: תביעה כזאת אין לה מקור בש"ס וראשונים ז"ל ואין מקום לחייב את הבעל לתת כסף ופיצויים אפילו בזמן שהוא דורש את הגט, .. וראה גם בספר שורת הדין (כרך י עמוד קכד ואילך). שם האריך חבר בית הדין הגדול בדימוס הגר"א שרמן שליט"א לבאר סוגים שונים של פיצויים והנסיבות בהן ניתן לחייב בעל לשלם פיצויים לאשתו בעת גירושיהם. .. אולם אין מנהג לחייב פיצויים כשמטרתם לפצות את האישה בשל הסבל שנגרם לה מהתנהגות בעלה, .....עולה מהאמור שמטרת פסיקת הפיצויים שבהם חויב הבעל בפסק הדין זה הייתה כדי להביא את האישה להסכמה לגירושין, כאשר היא לא תבעה גירושין... השתת חיוב פיצויי גירושין מתקיימת כאשר מטרתו להביא את האישה לגירושין, בנסיבות בהן לא נפסק לאשה חיוב להתגרש, ואין לראות בו ראיה לחיוב פיצויים כאשר האישה תובעת גירושין, ופיצויים מטעמי חלוקת זכויות רכושיות, או פיצוי על סבל וכדומה........עולה מכל פסיקות בתי הדין שנסקרו כי המנהג לחייב פיצויי גירושין קיים רק כשמטרתו להביא את האישה להסכים לגירושין.... לאחר בירור נושא הקיזוזים של כתובה ותוספת כתובה ופיצויים ביחס לזכויות על פי חוק יחסי ממון, כתב חבר בית הדין הגדול בדימוס הגר"ח איזירר שליט"א במסקנותיו: "לגבי טענת הערעור הנגדי בענין פיצויים, צריך להבהיר שנקודת המוצא של הערעור הנגדי בזה, שפיצויים הם מושג של תשלום עבור נזק שנגרם על ידי הצד השני, ואין הדבר כן. הפיצויים בהלכה בעניני גירושין הם מנהג או תקנה הקשורים בסיוע לפתרון לכיוון גירושין. כגון שבית הדין רואה מקום להביא לגירושין, אולם האישה אינה חייבת בכך ולפיכך מטילים חובת פיצוי על הבעל כדי להביא להסכמת האישה להתגרש. וכן גם כן בכיוון הפוך אם הבעל מסרב לגרש ואינו חייב בכך, יכול בית הדין להטיל פיצוי על האישה כדי להזיז את הבעל מעקשנותו." על כן הוא הסיק: "אולם בנדון שלנו לא היה צורך להשפיע על האישה לקבל גט ולכן אין בזה תקנת פיצויים [...] אבל כאשר האישה דורשת את הגט ומסכימה לקבלו, אין צורך בתקנה ולא לשם כך נתקנה [...]" בית הדין הגדול קיבל את מסקנותיו ברוב דעות, ועל כן דחה את הערעור והותיר את פסק בית הדין האזורי על כנו. מכל המבואר עולה שלא נהגו לחייב פיצויים במסגרת חלוקת זכויות ורכוש הבעל, כי אם במטרה להביא את האישה לידי גירושין. כאשר האישה היא התובעת את הגירושין, או שהיא חפצה בהם, הרי שאין צורך לפייס אותה להתגרש ואין מקום לזכות אותה בפיצויים.. "